העלאת קצבאות הזקנה ב-2019: מאות שקלים נוספים לכל קשיש
אחרי שהממשלה הפילה את הצעת החוק להצמיד את קצבאות הזקנה אל שכר המינימום במשק, שר האוצר ושר הרווחה יוזמים מהלך חלופי להעלאת קצבאות הזקנה במאות שקלים בחודש.
קצבת הזקנה ליחיד, או בשמה הרשמי “קצבת אזרח ותיק” עומדת כיום על כ-2,200 ש”ח. סכום הקצבה הבסיסי ליחיד הוא 1,535 ש”ח בלבד, בעוד זוג מקבל 2,307 ש”ח. בני 80 ומעלה מקבלים קצבת יחיד מוגדלת של 1,622 ש”ח, וזוג מקבל 2,394 ש”ח. סכומים אלו נחשבים כיום מעליבים, במיוחד לאחר עליית מחירי הדיור בפרט ויוקר המחיה בכלל.
מאז 2003, קצבאות הזקנה בישראל אינן מוצמדות לשכר הממוצע במשק אלא למדד המחירים לצרכן, ולכן נשחקו בשנים האחרונות. בעולם המפותח, קצבת הזקנה עומדת על כ-40% מהשכר הממוצע; אך בישראל, הקצבה עומדת על כ-20% מן השכר הממוצע. מכיוון ששכר המינימום במשק עומד על כ-5,300 ש”ח, אין זה מעשי להעביר חקיקה בכנסת שמשמעותה השוואת קצבת הזקנה לשכר הממוצע במשק – הוצאה ממשלתית אדירה של כ-40 מיליארד ש”ח.
לאחר שקשישים רבים בארץ נעלבו לשמוע על “העלאה” של 6 ש”ח בלבד בקצבאות הזקנה שלהם, ולאחר נפילת הצעת ההצמדה לשכר המינימום – מנסים השרים כחלון וכץ ליזום העלאה מתונה יותר, באמצעות ועדה משותפת. לפי חישובי האוצר, כל תוספת של 10 ש”ח בקצבת הזקנה – משמעותה הוצאה של 110 מליון ש”ח מאוצר המדינה.
מכיוון שמדובר בציבור של כ-1 מליון מקבלי קצבת זקנה, הועדה המשותפת לשרי האוצר והרווחה תצטרך לקבל החלטות קשות כמו העלאה דיפרנציאלית, כמו גם קביעת קריטריונים ברורים למתן תוספות מיוחדות. לשרי הממשלה ברור כבר עכשיו שקשישים חסרי-אמצעים, בעיקר אלו שכבר אינם מסוגלים לעבוד, זקוקים להעלאת הקצבה באופן דחוף יותר מאלו שנמצאים בסוף שנות ה-60 לחייהם.
רוב הגמלאים בישראל (כ-60%) אינם נהנים מהכנסה חודשית מפנסיה, מלבד קצבת הזקנה. בני 65 ומעלה חשופים לסיכון לעוני, בשיעור של כ-28%, הגבוה בהרבה מן הממוצע באיחוד האירופי, למשל. תוך שני עשורים מהיום, תכפיל אוכלוסיית האזרחים בני 55 ומעלה את עצמה, ותגיע מ-1 מליון כיום ל-2 מליון ב-2040. בישראל, מרבית מקבלי קצבת זיקנה הן נשים (61%) כיוון שהן מגיעות לגיל פרישה 5 שנים לפני הגברים (גיל 62 במקום 67), וכן נהנות מתוחלת חיים גבוהה יותר ב-4 שנים לעומת הגברים (84 שנים לעומת 80).
קצבת הזיקנה היא אחידה – ללא מבחן הכנסה. הקצבה משולמת מדי חודש בלי קשר לגובה הפנסיה של מקבלי הקצבה, עשירים ועניים כאחד. קצבת זיקנה מוגדרת כ”הרובד הראשון של מערכת הפנסיה בישראל” ומטרתה להבטיח הכנסה בסיסית למבוטח הקשיש. קצבה זו משולמת רק לאחר הגשת בקשה לקבלתה, בניגוד לקצבת ילדים המשולמת אוטומטית ברוב המקרים.
גמלאי הנהנה מפנסיה חודשית גבוהה, אינו נשען על קצבת הזקנה כדי לממן לעצמו צרכים בסיסיים כמו דיור, מזון ותרופות; לעומתו, גמלאי שלא חסך לפנסיה, עשוי למצוא את עצמו בחרפת רעב. לפיכך, כל עוד קצבת הזקנה מנותקת לגמרי ממבחני הכנסה ומעמד כלכלי-חברתי, הממשלה תתקשה לסייע ביעילות לעשירונים הנמוכים, אלו הזקוקים במיוחד להעלאתה.
האוכלוסיה הפגיעה ביותר בקרב הקשישים היא זו של הקשישים הנכים: אלו נאלצים “לבחור” בין קצבת נכות ובין קצבת זקנה. במצב כזה, המדינה למעשה מתייחסת לנכה קשיש כאל אדם שאינו נכה עוד. גם אחרי מאבק הנכים, נותרו הקשישים הנכים במצב מחפיר. רבים מהם חיים מתחת לקו העוני, ומתקשים לקיים את עצמם בלי לוותר על מצרכים בסיסיים.
גם אם תחליט הועדה המשותפת לאוצר ולמשרד הרווחה על העלאת קצבת הזקנה במאות שקלים בחודש, עדיין תצטרך הממשלה לאתר מקורות תקציביים ריאליים למימון המהלך. לאור העובדה שתקציב 2019 כבר נקבע, וקיומו של גירעון בתקציב המדינה – לא ברור אם הקשישים יזכו לראות העלאה בקצבתם עד סוף השנה הבאה, כשיבואו ב-28 לחודש אל הבנק או סניף הדואר כדי לקבל את הכסף שאמור להחזיק אותם עד החודש הבא.
