אלצהיימר – המחלה שניצחה את יפה ירקוני

מאת אלון אהרונוב

בשנת 2001 אובחנה הזמרת האהובה יפה ירקוני כחולת אלצהיימר. אורית שוחט, בתה של יפה ירקוני, סיפרה כי אמה אף פעם לא הבינה בכלל שיש לה אלצהיימר. כיצד הדבר ייתכן? חולי אלצהיימר רבים מאמינים כי הירידה ביכולות הזיכרון שלהן היא טבעית, ונובעת מזיקנה ("הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה").

אחד הסימנים המוקדמים ביותר למחלת אלצהיימר, ע"פ המקרה של יפה ירקוני, הוא שינוי כתב היד. אורית גם הבחינה שאימה לא מתקדמת בקריאת הספר שהיה מונח על יד מיטתה. סימן נוסף היה אי-יכולת לעקוב אחרי התפתחות העלילה לאורך כמה פרקים של סדרת טלוויזיה שאהבה. חשוב להבחין בין "זכרון עבודה" (לטווח קצר) ובין זכרון לטווח ארוך – למשל, זכרונות ילדות. ברוב המקרים, הראשון להיפגע הוא זכרון העבודה.

כאשר יפה ירקוני טסה לבקר את בתה באנגליה, היא הגיעה עם מזוודה ריקה (שכחה לארוז בגדים). ירקוני גם איבדה 3,000 דולר בדרך, והיתה כל הזמן בחרדה. ב-2002 נסעה הזמרת הוותיקה להופיע לחו"ל, אבל שכחה להביא איתה את התווים, דבר שמעולם לא קרה לה קודם. כל שינוי באורח חייה הגביר אצל יפה ירקוני את תופעת הבלבול ואובדן הביטחון העצמי. עם זאת, צריך לזכור שכל חולה אלצהיימר מתנהג אחרת, למעשה.

כאשר הלכה יפה ירקוני, עם בתה אורית, כדי להיבדק אצל רופא מומחה – הפגישה לא היתה נעימה. הרופא שאל שאלות קשות, שהביכו אותה. למזלה הרב, היא שכחה את כל הבדיקה כעבור שעה קלה. חשוב לזכור זאת כאשר לוקחים הורה קשיש לבדיקת אלצהיימר: אם הוא אכן חולה, סביר להניח שהוא בכלל לא יזכור את הבדיקה, קשה ואף משפילה ככל שתהיה.

"מה קורה לי?", שאלה יפה ירקוני. זוהי שאלה שחולי אלצהיימר רבים שואלים את עצמם ולא מצליחים לענות עליה, אפילו לאחר שמספרים להם על המחלה. על התקופה הקשה הזו סיפרה בתה, רותי, בראיון למוסף "7 לילות". אחר כך היא כבר אמרה "אני רוצה למות", ודיברה רק לעצמה, בעיקר על הופעות.

גם כאשר דיווחו אנשים שונים למשפחה, כי יפה ירקוני של 2007 היא לא יפה ירקוני של פעם – המשפחה נותרה חסרת-אונים, ולא רצתה לפרסם את המחלה. בשלב מסוים, יפה ירקוני הבינה שהיא לא במצב טוב, והפסיקה לקבל הזמנות להופעות. בלי להודות בכך, היא תפסה את השינוי במצבה, אך לא את מהות המחלה.

אחד הדברים החשובים לחולה אלצהיימר היא קביעות החיים – חשוב לנהל שגרה קבועה, החוזרת על עצמה, ונוטעת תחושה של ביטחון בסדר החיים. גם כאשר יפה ירקוני לא דיברה לעניין, הטיול היומי באיזור מגוריה, והאנשים שהכירה באופן קבוע סביב ביתה, עזרו לה לשמור על הגיון מינימלי בחיים.

כאשר המשפחה הבינה שיפה ירקוני כבר "לא מבינה מה שקורה סביבה", כהגדרתם, הם בחרו לפרסם את דבר מחלתה. בשנים 2008-2010 היא התקשתה לצאת מהבית, והמשפחה הזמינה חברים לדירתה. בשלב זה, יפה ירקוני כבר לא יכלה לשיר, אבל היא נהנתה מן המפגשים, ותופפה באצבעותיה לפי הקצב.

בשלב הזה, מטפלת צמודה הוכנסה הביתה, וליפה ירקוני לא היתה ברירה אלא להשלים עם נוכחותה היומיומית. המשפחה גילתה שסבתא יפה היתה נוהגת לכתוב לעצמה פתקים, כדי שלא תשכח. בשנתיים האחרונות לחייה, היא ישבה על כסא גלגלים, הפסיקה ללכת, וכמעט שלא יצאה מן הבית. אז גם הועברה למרכז הרפואי 'רעות' בשכונת יד-אליהו, תל אביב.

ב-2009 כבר לא זיהתה יפה ירקוני את הסובבים אותה – אולי אחת התופעות הכואבות ביותר עבור המשפחה. היא גם שכחה לגמרי שהיתה פעם זמרת. זה היה השלב הסופני של המחלה. ב-1 ינואר 2012 היא נפטרה, בגיל 86. יומיים אחר כך, היא נקברה בבית העלמין בקרית שאול, לצידה של בעלה המנוח שייקה ירקוני, שנפטר ב-1983. "זמרת המלחמות", שהוענק לה פרס ישראל ב-1998, הקליטה את שירה האחרון בשנת 2000.

שמה המקורי של ירקוני מלפני הנישואים היה יפה אברמוב, והיא נולדה להורים ממוצא קווקזי. היא היתה אם ל-3 בנות (אורית שוחט, תמי צרפתי, רותי סוויסה), וסבתא ל-8 נכדים.

חולי אלצהיימר בישראל, ממש כמו יפה ירקוני ז"ל, זכאים לסיוע מביטוח לאומי, פטור ממס הכנסה, קצבת סיעוד וזכויות נוספות – אך בני משפחתם לא תמיד מאבחנים את המחלה בשלב מספיק מוקדם, ומפסידים כסף רב. גם המאבק המתמשך בבירוקרטיה הישראלית, כמו גם בחברות הביטוח, אינו קל. "זכותי" גאה לסייע, כבר שנים, למאות חולי אלצהיימר במימוש זכויותיהם הרפואיות המלאות, בכל רחבי הארץ.