זכויות רפואיות

צעיר איבד את ידו בעת שעבד במפעל גריסה אך לבסוף נאלץ לשלם למעסיקיו

בחור צעיר שעבד במפעל נפצע קשה בידו ונותר נכה. התוצאה הייתה תקופת שיקום ארוכה, יד שנותרה משותקת ופטור מצה"ל. בית המשפט קבע פיצוי של כ-3 מליון שקלים, אך למרות שהצעיר לא פנה לביטוח הלאומי לתבוע את הקצבאות שמגיעות לו, ניכה אותן בית המשפט מסכום הפיצוי. התביעה "נבלעה" ובמקום לקבל פיצוי, הצעיר שילם הוצאות משפט על סך 25,000 ש"ח למעסיקיו.

 

מאת  מנכ"ל זכותי, וצוות זכותי (9 ליוני 2015)

 


בן גונן, כבן 18, עמד לפני הגיוס לצה"ל כשנפגע בידו הימנית בתאונת עבודה. גונן עבד באמניר מיחזור, מפעל לגריסה ומיחזור של מוצרי פלסטיק עם סיום הלימודים התיכוניים. שלושה ימים לאחר תחילת העבודה, בעת משמרת לילה ליד מכונת הגריסה, נתפסה ידו הימנית במכונת הגריסה ונפצעה קשות.

 


בעקבות התאונה אובחנו שבר בזרוע ימין ופגיעה עצבית קשה מוטורית ותחושתית בגף הימני העליון. לאחר מכן אובחן גם כסובל מקרע באסקילה הימנית, שיתוק מלא של יד ימין ושבר. בעקבות זאת, עבר ניתוח לקיבוע השבר בהשתלת מסמר ואושפז ביחידה לנפגעי טראומה. כשמצבו התייצב, הועבר גונן למחלקת כירורגית כף יד. בשל הפציעה אף קיבל גונן פטור מהשירות הצבאי, אך התנדב לשרת בצה"ל.

 


על פי הסכם עם המעביד וחברת הביטוח, אלו קיבלו עליהם את החבות באשר לנזקיו של גונן, בניכוי של 10% רשלנות תורמת שלו. עם זאת, נזקי הגוף שנגרמו לגונן עקב אותה תאונת עבודה והפיצויים הראויים עמדו במחלוקת והובאו להחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה. הנכות של גונן היא בתחום האורטופדי והן בתחום הנכות הנפשית. בשני התחומים הוגשו חוות דעת מומחים ובתחום הנפשי ביהמ"ש מינה גם מומחה מטעמו.

 


הנכות האורטופדית

פרופ' יואל אנגל, מטעם  התובע, הוא כירורג אורטופד ומומחה לכירורגיית כף היד. פרופ' אנגל חווה את דעתו בשר למצבו של גונן: "לתובע שבר בהומרוס ימין וחבלה בברכיאל פלקסוס". עוד נכתב ש"התובע משתמש בסד, סובל משיתוק של שרירי הרדיאליס וחולשה קשה של השרירים האינטרינזיים. כף היד מדולדלת, עור אטרופי מתוח ומבריק, אין סגירת אגרוף מלאה". עוד תוארו הצלקות של גונן כתוצאה מהתאונה בצוואר וביד ושתלי העור במקומות שונים ביד.

 


הנכות המשוקללת לפי פרופ' אנגל עמדה על כ- 75%. 60% בשל הנכות המוחלטת בעצב הרדיאלי ובתוספת של המגבלות בעצבים האחרים והצלקות. ועדת הערעורים של המוסד לביטוח לאומי, לעומת זאת, פסקה לגונן נכות בגין קטיעת כף היד בגובה שורש כף היד. כמו כן, קבעה הוועדה לתובע 64% נכות וטענה כי לא ניתן לקבוע אחוזי נכות מעל לסעיף של קטיעת יד בשורש כף היד. פרופ' אנגל חלק על קביעה זו וטען כי הפגיעה היא לא בשורש כף היד ולכן האזור המדובר בו נגרם לו נזק עצבי קשה הוא הגפה העליונה כולה.

 


ד"ר מתתיהו נוף הוזמן מטעם הנתבעים וסבר כי פרופ' אנגל וכן המוסד לביטוח הלאומי קבעו אחוזי נכות שחורגים מעבר למה שנקבע בתקנות. זאת מפני שדרגת נכות בשל מספר פגימות באותו פרק, גפה או עין, לא תעלה על אחוזי הנכות שנקבעו לקיטוע החלק הפגום של אותה גפה. ד"ר נוף קבע כי דרגת נכותו של גונן היא 70%.
על כך הגיב פרופ' אנגל והבהיר כי הוא התייחס "לפגיעה העצבית ופירט את הנזקים העצביים לתובע, כאשר אם כל עצבי הגפה היו נפגעים, היו מגיעים לו 80% נכות".

 

 

עוד הוסיף, שכאשר ישנה פגיעה עצבית, תקנות הביטוח הלאומי אף מקנות אחוזי נכות גבוהים יותר. למעשה, כאשר קיימת קטיעה ומאבדים אמה, חלק מהסיכונים נעלמים. לא כך כאשר ישנה פגיעה עצבית שעשויה לגרום להפרעות כמו נימול ביד וכאבים שלא קיימים בקטיעה. פרופ' נוף טען כי ישנו סיכוי שחלק מהפעילות העצבית המוטורית תחזור.

 


עם זאת, מכיוון שפרופ' אנגל, מטעם התביעה, מצא שיפורים קלים ומינוריים במצב היד של גונן, ומכיוון שגונן לא הסכים לבצע בדיקה עדכנית של היד, זקפה זאת השופטת שושנה שטמר, לחובתו והעמידה את הנכות הרפואית האורטופדית על 70%.

 


הנכות הנפשית

פרופ' עמיחי לוי, המומחה מטעם התביעה, כתב בחוות דעתו כי גונן "התקשה למסור על מגבלותיו וסבלו" ולכן סבר שלא נחשפה לפניו מלוא תמונת הסבל. הזכרון, הריכוז והמחשבה נמצאו תקינים על אף העיסוק הרב מאוד והמייסר בפציעה המלווה באפקט עצב רב וחרדה. ממצאיו של פרופ' לוי היו "שהתובע סובל מהפרעת הסתגלות ממושכת, בעלת אפיונים חרדתיים, מדוכדכים או נמנעים ופוסט-טראומטיים". שיעור הנכות, לדעתו, הוא 30%.

 


ד"ר רמית רבונה שפרינגר, הפסיכיאטרית המומחית מטעם הנתבעים, חוותה דעתה כי הסימפטומים של התובע מתאימים להפרעת הסתגלות. כמו כן, הוא לא פנה לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי והימנעות זו מטיפול לא עולה בקנה אחד עם מצוקה נפשית משמעותית. ד"ר שפרינגר חלקה על חוות דעתו של פרופ' לוי וציינה ש"לא התייחס לעובדה כי במהלך הזמן חל שיפור בסימפטומים של התובע ולכן קשה להתייחס להפרעה כצמיתה". מסקנתה הייתה כי לתובע היתה נכות נפשית של 5% מיום התאונה ועד חצי שנה לפני שבדקה אותו ואילו לאחר מכן, לא נותרה לו נכות נפשית.

 


הפערים הגדולים בין דעות המומחים הביאו את בית המשפט למנות מומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטרי- ד"ר שמואל פניג. בחוות דעתו, ציין המומחה כי התובע לא שיקם את עצמו מבחינה נפשית מאז התאונה ולא פנה בתלונה נפשית כלשהי במשך שש השנים שלאחר התאונה. "קיימת פגיעה צמיתה שקשורה לדימוי העצמי ולדימוי הגוף שבאה לידי ביטוי בקשיים חברתיים, זוגיים ובייחוד בקשר עם בנות". עם זאת, קובע ד"ר פניג כי אין עדות לדכאון או להפרעה פוסט טראומטית, אך יש הפרעת הסתגלות כרונית. במסקנותיו כתב כי הנכות היא בשיעור של 10%. בהתאם לכך, נקבע כי הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לגונן היא בשיעור של 73%.

 


הנכות התפקודית

גונן טען לנכות תפקודית של 100% מכיוון שהתאונה קטעה את מהלך חייו וכושרו לעבוד נשלל, כמו גם הסיכוי לשרת בצה"ל ביחידות מקצועיות טובות. ידו הדומיננטית היא זו שנפצעה בתאונה וכיום, לדבריו "משמשת כמתלה בלבד" ואינה תפקודית.

 


התובעים חלקו על קביעת שיעור הנכות התפקודית וסברו כי היא בשיעור של 30%. פרופ' אנג'ל, מטעמו של התובע, סבר כי נכותו התפקודית בשיעור של 50% וכי לצלקות אין משמעות תפקודית. בנוסף, הראו הנתבעים תמונות של גונן מחזיק בירה בידו הימנית, עושה סנפלינג ומבלה בים עם חברים, מה שלטענתם "אינו עומד בקנה אחד עם הטענה כי אינו יוצא מהבית ואינו פוגש חברים".

 


השופטת שטמר קבעה לבסוף בפסק דינה (ת"א (חיפה) 496-08 - ג ב נ' ז פ ואח' מה-29 לינואר 2015): "מאדם פעיל וספורטיבי [...] הפך לכמעט משותק בידו הדומיננטית ואף קיבל פטור משירות בצה"ל בגין מגבלתו. למרות זאת, התעקש לשרת בצה"ל והתנדב לשירות, ניסה לעבוד במספר מקומות ואף הצליח באחד מהם להתמיד. הוא לא ויתר על הטיול לתאילנד כפי שצעירים רבים בגילו עושים, ואף עבר להתגורר בגפו בתל אביב לתקופת מה. אלה מעידים על קיומה של יכולת תפקודית, חרף המגבלות, וכן על נחישות ורצון להמשיך הלאה, על אף הקשיים האובייקטיביים". בהתאם לכך, לא נעתרה השופטת לבקשת התובע לנכות תפקודית מלאה והעמידה אותה על 75%.

 


הפיצויים

בית המשפט קבע כי השכר לחישוב הפסדי ההשתכרות של גונן יהיה השכר הממוצע במשק, שעמד באותה העת על 8,931 ש"ח. הפיצויים נקבעו על פי הפסדי שכר בעבר, החל מהגיעו לגיל 21 ועד ליום מתן פסק הדין, ועמדו על 391,800 ש"ח. מאותו המועד ועד גיל 67, חושבו פיצויים בגין הפסדי השתכרות לעתיד בשיעור של 1,900,810 ש"ח. כמו כן, נוספו הפסדי הפנסיה, עזרת צד ג' , הוצאות רפואיות ונסיעות, הפסד כספים להוריו שסעדו אותו בתקופה שלאחר הפציעה וכאב וסבל.

 


מסך הפיצוי, שעמד על 3,574,011 ש"ח, נוכו 10% בגין אשם תורם ותקבולי המוסד לביטוח לאומי. מכיוון שלא פנה לביטוח הלאומי לדרוש גמלאות להן היה זכאי, רשאי בית המשפט להעריך את גובה הגמלאות ולנכות את הסכום מהפיצויים שמגיעים לו. "הלכה היא כי על נפגע תאונת עבודה לפנות למוסד לביטוח לאומי לקבלת הגימלאות המגיעות לו, וכי סכום הגימלאות ינוכה מסכום הפיצויים שיחוב המעביד המזיק", כתבה השופטת בפסק דינה.

 


לאחר הניכויים, התביעה נבלעה והנתבעים לא נדרשו לשלם לתובע פיצוי כלשהו. גם שכר הטרחה להוצאות נקבע באופן מופחת ועמד על 25,000 ש"ח, אותם היה צריך לשלם גונן לנתבעים. זאת בשל שיקולי השופטת באשר התנהלות הצדדים במהלך הדיונים.

 


חישוב הפיצויים

  • הפסדי שכר לעבר: 391,800 ₪
  • אובדן כושר השתכרות לעתיד: 1,900,810 ₪
  • הפסדי פנסיה: 261,401 ₪
  • עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: 550,000 ₪
  • הוצאות רפואיות ונסיעות: 20,000 ₪
  • כאב וסבל: 450,000 ₪

========
סה"כ: 3,574,011 ₪
========

  • ניכוי אשם תורם: 10% 357,400 ש"ח
  • ניכוי קצבה מיוחדת: 798,945 ש"ח
  • ניכוי קצבת נכות מעבודה: 2,566,991 ש"ח

סה"כ: 0 ₪

  


תאונות עבודה - קריאה נוספת