זכויות רפואיות

אישה נפלה ברחוב באתר בנייה של הרכבת הקלה וקיבלה פיצוי 185,000 ש"ח

אישה שנפלה ונפצעה באתר הבנייה של הרכבת הקלה בירושלים, תבעה את העירייה ואת זכייני הפרויקט. הנתבעות ניסו להסיר אחריות והעירייה ניסתה להעביר את אחריותה לזכיינים. ביהמ"ש דחה את טענות הנתבעות, קיבל את גרסת הנתבעת ופסק לה פיצויים על תאונת עבודה בסך של כ-185 אלף ש"ח.

 

מאת  מנכ"ל זכותי, וצוות זכותי (28 למאי 2015)

 


צילה קריחלי, ילידת 1952, נפלה ביולי 2009 בדרכה לעבודה בעת שהלכה בסמטה היוצאת מרחוב יפו לרחוב אגריפס בירושלים. כתוצאה מהנפילה נחבלה במרפק ימין ובברך שמאל. התאונה הוכרה כתאונת עבודה, כיוון שהיתה, כאמור, בדרכה לעבודה בעת האירוע. 

 

קריחלי תבעה את "סיטיפס" (CityPass), החברה הזכיינית של פרויקט הרכבת הקלה בי-ם, והחברה הקבלנית שנהלה את הפרויקט וכן את עיריית ירושלים וחברת הביטוח. גם המוסד לביטוח לאומי הצטרף לתביעה שהוגשה בבית משפט השלום בירושלים.

 


התביעה התבססה על עוולת הרשלנות והשאלות שעמדו במרכז פסק הדין (ת"א 14036-03-12 קריחלי ואח' נ' סיטיפס בע"מ ואח' מה-29 לינואר 2015) היו באשר לנסיבות אותה תאונת עבודה, שאלת האחריות להתרחשותה, שיעור הנכות שנגרמו לקריחלי וגובה הנזק. קריחלי טענה כי נתקעה במפגע שעמד בדרכה ואילו הנתבעות טענו שהנפילה התרחשה בעקבות חוסר הזהירות שלה, ללא קשר לתנאי הדרך.

 


הקרב על העובדות

מתצהירה של קריחלי אכן עלה שהיא מיהרה לעבודה מכיוון שאיחרה, אך "הכניסה לסימטה לא הייתה מרוצפת והיתה מלאה בלכלוך הכולל טיט, אבנים מפוזרות, קרטונים, חול, מרצפות לא מקובעות וברזלים". כשנכנסה לסימטה רגלה שקעה והיא נפלה על מכסה ביוב שהיה באזור. בית המשפט שמע גם את עדות בעלה של קריחלי, לו סיפרה את שהתרחש לאחר התאונה, וגם התרשם מצילומים ממקום הנפילה יום לאחר התאונה. בעקבות העדות והראיות שהוצגו, מצאה השופטת שושנה ליבוביץ מבית משפט השלום ירושלים, שגרסתה של קריחלי היא הגרסה הנכונה לתאונה.

 


טענה נוספת של הנתבעות היתה כי מקום הנפילה של קריחלי היה מחוץ לתוואי שבו בוצעות העבודות על הרכבת הקלה. העבודות בוצעו ביפו, בעוד נפילתה הייתה בסמטה הסמוכה לרחוב יפו. עם זאת, השופטת דחתה טענה זו ו"תמונת המצב המשתקפת מהתמונות, לפיה החסר במרצפות התחיל במדרכה ברחוב יפו ו"גלש" לתחילת הסמטה, תומכים באפשרות כי העבודה אכן בוצעה במסגרת הקמת הרכבת הקלה".

 


מעבירים אחריות

הנתבעות לא חלקו על כך שקיימת להן חובת זהירות אשר חלה כלפי ציבור העוברים והשבים במסגרת ועקב ביצוע העבודות. בנוסף, לאור קבלת השופטת את גירסתה של קריחלי להתרחשות התאונה, נראה שקיים קשר סיבתי בין המפגע שנוצר ברחוב לבין הנזק שנגרם לה.

 


לטענת הנתבעות, "בכניסה לסימטה הוצבה גדר מברזל אשר יצרה מחסום חלקי מפני כניסה אליה וכי התובעת התעלמה ממנה, שכן מיהרה להגיע לעבודתה". למרות שמהתמונות היה ניתן להתרשם כי אכן היו ברזלים, לא היה ניתן לקבוע באופן ברור לאיזו מטרה הונחו שם ובכל מקרה לא נחסמה הכניסה לסימטה באופן מלא.

 


בהתחשב בעובדות אלו, קבעה השופטת כי הנתבעות התרשלו בכך ש"לא פיקחו כראוי על העבודות מטעמן ולא ננקט על ידן אמצעי מספיק על מנת למנוע את הסיכון שנוצר בדרכה של התובעת או למזערו. אילו היו דואגות לפקח באופן הולם על ביצוע העבודות, סביר להניח כי נפילתה של התובעת היתה נמנעת. בנסיבות אלה, הנתבעות אחראיות לנזקי התובעת".

 


עיריית ירושלים אף ניסתה להעביר את האחריות ל"סיטיפס" וטענה כי לפי ההתקשרות איתם בהסכם, הועברה האחריות באופן הפוטר את העירייה מחובתה כלפי משתמשים בדרכים. בית המשפט מסרב בתוקף לקבל טענה זו ומציין כי "אין לאפשר מצב בו העירייה מסירה מעצמה חובותיה על ידי העברת האחריות לגורם אחר". לא זאת בלבד, אלא שבמקרים שבהם נעשות עבודות בכבישים או ברחובות העיר חלה על העירייה אף אחריות מוגברת כלפי ציבור המשתמשים בדרך. כך למשל על העירייה לפקח על הנעשה במקום ולמנוע יצירת סיכונים בלתי סבירים העלולים לפגוע בשלום הציבור.

 


אשמת התובעת

הנתבעות העלו את הטענה כי קריחלי נהגה בחוסר זהירות ובית המשפט נדרש לשאלה האם היא נושאת באחריות מסוימת בנפילתה. המבחנים בפסיקה לבדיקת האשם התורם, הם מבחן האשמה המוסרית ומבחן האחריות היחסית של הצדדים. "בעת החלת המבחנים על נסיבות העניין יש לשקול את אשמתן המוסרית של הנתבעות, אשר ביצעו עבודות ברשות הרבים מבלי לנקוט אמצעים מתאימים למניעת סיכונים הנוסעים מעבודות, ואת האשמה של אישה בגילה של התובעת ההולכת בבוקר לעמל יומה".

 


בהתאם למבחן, מטילה השופטת אחריות על קריחלי בכך שלא שמרה על עירנות מלאה בעת הליכתה בסימטה, למרות שניתן היה לראות שבמקום מתבצעות עבודות והדרך אינה פנויה. בפסק הדין מצוין כי "אכן, יש לצפות מאדם המהלך ברחוב בו מבוצעות באותה עת עבודות לתשומת לב רבה יותר, ואין לשלול כי דעתה של התובעת היתה מוסחת בשל העובדה שמיהרה לעבודתה". בהתחשב בכלל הנסיבות וטענות שני הצדדים, השופטת קבעה לקריחלי אשם תורם בשיעור של 20%.

 


קביעת הנזק והפיצויים

לאחר שנשמעו חוות דעת מומחים מטעם שני הצדדים, החליטה השופטת להעמיד את שיעור הנכות המשוקללת של קריחלי על 19.25% בגין התאונה. הפיצויים שנקבעו לה כללו את הנזק הלא ממוני שנגרם לה, פגיעה בכושר ההשתכרות, אובדן כושר עבודה, הפסדי שכר לעבד ולעתיד, הפסדי פנסיה ועזרה מבני המשפחה, אך לא נקבעו לה הוצאות רפואיות. מהסכום הכולל לפיצוי נוכו 20% של אשם תורם והפיצוי הסתכם בכ-185,500 ש"ח.

 

 

כמו כן, קיבלה קריחלי כבר חלק מתשלומי הביטוח הלאומי שאמורים להסתכם ב- 193,209 ₪ עקב נכות רפואית צמיתה בשיעור של 41% בגין התאונה. מכיוון שקיבלה כבר את מירב הפיצוי מהביטוח הלאומי, הוחלט שהנתבעות יפצו אותה ב-25% מגובה הפיצוי, והיתר יועבר לביטוח הלאומי.

 


חישוב הפיצויים

  • נזק לא ממוני: 70,000 ₪
  • הפסדי השתכרות בעבר: 61,883 ₪ (בתוספת ריבית)
  • הפסדי השתכרות בעתיד: 40,000 ₪
  • הפסד פנסיה: 10,000 ₪
  • הוצאות רפואיות: 0 ₪
  • עזרה לעבר ולעתיד: 50,000 ₪
  • סה"כ: 231,883 ₪
  • ניכוי אשם תורם: (20%) 46,376 ₪

סה"כ 185,507 ₪

 

 

תאונות עבודה - קריאה נוספת